תפקודי כליות

מהם תפקודי כליות תקינים?

המדידה של תפקוד הכליות נעשית בעזרת מדידה ישירה שלהן או בחישוב קצב הסינון שלהן (GFR), הנקבע בהתאם לרמות הקריאטינין בסרום. במצב האופטימלי האדם יהיה בעל שתי כליות שמתפקדות בצורה המיטבית, כך שההגדרה של התפקוד הכלייתי שלו תהיה 100%.

חשוב לציין שתפקוד כזה הוא מעל מה שהגוף זקוק לו, כפי שתעיד העובדה שאנשים עם כליה אחת (בין אם כאלה שהכליה שלהם נפגעה ובין אם תורמי כליה) יכולים לנהל בחלק גדול מהמקרים אורח חיים תקין לחלוטין. זאת בזכות העובדה שהכליה התקינה מחפה על החסרה, או מפני שהירידה בתפקוד קיימת אבל לא משמעותית.

הבעיה היא שתפקוד הכליות עלול להיפגע בלא מעט דרכים עקב מחלות כליות כאלה או אחרות, וככל שהפגיעה תהיה גדולה יותר כך גם הנזקים לאדם. אם תפקוד הכליות שלו עומד על 25% ומטה, הוא עומד בפני בעיות בריאות לא פשוטות. מצב של תפקוד כליות נמוך יותר (כ-15-10%) נחשב למורכב אפילו יותר וגורם לכך שהאדם חייב לעבור דיאליזה או השתלת כליה במקום הכליות הפגומות.

מה עלול לפגוע בתפקוד הכליות?

למרבה הצער, הסבירות לפגיעה בכליות עם השנים היא בהחלט גבוהה: למעשה, זהו האיבר בו המומים נפוצים יותר מבכל איבר אחר בגוף. בחלק מהמקרים האדם יסבול ממום מולד בכליות, למשל כליה מוגדלת, לקויה, פוליציסטית, בעלת צורה לא תקינה או סיבוב שאינו תקין ועוד.

לעיתים הפגמים עוברים בתורשה, וקיימות כמה מחלות גנטיות שעלולות לגרום למצב של אי תפקוד מלא של הכליות עם הזמן (בראשן מחלת PKD). בנוסף לכך, היסטוריה משפחתית של מחלת כליה מגדילה את הסיכויים לכך שהיא תחזור אצל אחד הצאצאים.

ברוב המקרים, עם זאת, פגיעה בתפקודי כליות מתרחשת עקב מחלות כרוניות שמתפתחות בגוף עם השנים. הגורם העיקרי הוא סוכרת, שהיא כידוע אחת המגיפות הגדולות של המאה ה-21. במקרה הזה, רמות הגלוקוז הגבוהות בדם עלולות לגרום לכך שהסוכרים ישמשו כרעל ויפגעו בנפרונים, היחידות הזעירות בכליות שאחראיות על הסינון.

קבוצת הסיכון העיקרית השנייה היא אנשים הסובלים מיתר לחץ דם, מחלה כרונית חמורה לא פחות. לחץ דם גבוה עלול לפגוע בתפקוד של כלי הדם הקטנים שבכליות, כך שהם לא יוכלו לבצע כשורה את מלאכת סינון הפסולת.

הסיכון למחלות כליות עולה יחד עם הגיל: רמת הסיכון למחלה בקרב בני 65 ומעלה גבוהה פי שניים בערך מאנשים בגיל 65-45. מחלות אוטואימוניות אחרות (דוגמת זאבת), מחלות לב, מחלות דלקתיות ומחלות טרשתיות עלולות לגרום אף הן לפגיעה בתפקוד הכליות. לעיתים האשמה היא באורח החיים של האדם, לרבות תזונה עמוסה במלח וסוכר, חוסר בפעילות גופנית מספקת, עישון, נטילת תרופות מסוימות ועוד.

איך מזהים מחלות בכליות?

התרחישים שצוינו מעלה עלולים לגרום להתפתחות מחלת כליות, בדרך כלל בעקבות פגיעה בנפרונים וביכולת הסינון שלהם. המחלות ברוב המקרים תוקפות את שתי הכליות במקביל, אם כי תיתכן גם פגיעה בכליה אחת בלבד או בשתיהן בצורה שאינה אחידה.

את המחלות מחלקים לחמש רמות, על פי מדד ה-GFR: החל מנזק כלייתי עם רמות GFR נורמליות והשפעה מינימלית על התפקוד בשלב הראשון, דרך ירידה קטנה, בינונית או גדולה ברמות ה-GFR (שלבים 4-2) ועד למצב של אי ספיקת כליות בשלב החמישי. ירידה ממושכת בתפקוד הכליות עלולה להיות מוגדרת כמחלת כליות כרונית (CKD) כאשר היא נמשכת לפחות שלושה חודשים.

ירידה בתפקוד הכליות בפרט, ומחלות כליות בכלל, עלולות לבוא לידי ביטוי בצורות שונות.
בין התסמינים של מחלות הכליות ניתן למנות:

• עלייה בלחץ דם
• קוצר נשימה
• בחילות והקאות
• עייפות
• בעיות שינה
• פגיעה בתיאבון
• גרד

 מכיוון שמדובר בתסמינים שניתן לייחס למגוון מחלות ומצבים רפואיים אחרים, ועל רקע העובדה שלא כל מחלת כליות תבטא סימפטומים בשלבים המוקדמים שלה, חשוב לבצע אבחון מקיף של הכליות.

שורה ארוכה של בדיקות ואבחונים

קיימות כיום מגוון שיטות לבחינת רמת התפקוד של הכליות, כאשר שילוב בין מספר כלי בדיקה הוא בהחלט נפוץ. ראשית נהוג לבצע בדיקת דם, בדגש על רמות האוריאה והקריאטינין. מדובר בחומרי פסולת וברעלים שבמצב תפקוד תקין של הכליות לא אמורים להיות בתוך הגוף בכמויות משמעותיות, כך שרמות גבוהות עלולות להעיד על כך שתפקוד הכליות אינו כשורה. בנוסף נהוג לבצע בדיקת לחץ דם, בדיקת שתן לאיתור חלבונים או דם בשתן ובדיקות ביופסיה לקבלת תמונת מצב מקיפה.

כמעט בכל המקרים, נשתמש באמצעי הדמיה שונים. בהקשר הזה נהוג לבצע בין השאר אולטרה סאונד לבחינת מבנה ומאפייני הכליות, אולטרה סאונד עורקי כליות או דופלר לבדיקת מבנה הדם של הכליות וזרימת הדם בהן (תוך איתור של חסימות, התרחבות או היצרות של כלי הדם), בדיקות CT, MRI ואחרות.

האם ניתן לשפר את תפקוד הכליות?

חשוב להדגיש שאין כיום אפשרות לרפא מחלת כליות, עם כל ההתמקדמות של הרפואה המודרנית. אבל, וזה אבל גדול מאוד, ניתן בהחלט לשפר את תפקודי הכליות או להאיט את קצב התפתחות המחלה והפגיעה בכליות. בעוד שבשלבים המוקדמים של המחלות אפשר לקבל שיפור מסוים דרך שינויים בשגרת החיים, למשל הרגלי התזונה, ברוב המקרים יהיה צורך בקבלת טיפול רפואי מותאם על פי סוג המחלה, רמת הפגיעה שלה בכליות והשלב בו היא נמצאת.

הגורם המסביר את הירידה בתפקוד הכליות, באופן חלקי או מלא, עשוי להשפיע על בחירת הטיפולים. אם הבעיה היא יתר לחץ דם, למשל, הטיפול המקובל הוא צנתור עורקי כליה במסגרת המאמצים לשמירה על רמות תקינות ככל שניתן של לחץ דם. חולי סוכרת, אם בוחנים את קבוצת הסיכון העיקרית האחרת, חייבים לנקוט בכל מאמץ לאיזון רמות הגלוקוז בדם שלהם, בתקווה שהדבר יביא לשיפור המיוחל בתפקוד הכליות.

כאשר מתגלה גידול בכליה, הטיפול עשוי לכלול גרימת נמק בו (אבלציה), ביופסיה או הקפאה. טיפולי דיאליזה נכנסים לתמונה כאשר יש צורך בהחלפה מלאה של פעילות הכליות עקב חוסר תפקוד שלהן, מצב מסכן חיים המכונה "אורמיה".

הטיפול בדיאליזה הוא נפוץ במקרים חמורים, כשניתן להבחין בין מודיאליזה (בה מעבירים את הדם באמצעות מערכת סינון המרחיקה ממנו את הפסולת ומחזירה אליו דם נקי) לבין דיאליזה פריטונאלית, המבוססת על החדרת נוזל לחלל הבטן למטרת לכידת מוצרי הפסולת, ניקוזם מחלל הבטן וחיבור שקית נוספת של נוזל המוחדר לחלל הבטן – פעולה שיכולה להיעשות באופן עצמאי או בעזרת מכונה.

במקרים מסוימים יש צורך בפעולה כירורגית, דוגמת ניתוח לתיקון היצרות מוצא אגן כליה, כריתת בלוטת יותרה הכליה או אפילו כריתת כליה שלמה.